פורים בתל-אביב

אינני ספק שתל-אביב היא אחת מין הערים הכי יפות ומאיוחדות בעולם. התאהבתי בה פעם הראשונה שביקרתי אותה והרגשה שלי רק התעצמה במשך הזמן. הייתי בפריס, וויינא, לונדון, ברלין, אוסלו, ובוואדי בניו יורק, בוסטון, ממפיס ועאוד הרבה ערים בארה"ב, אבל אין אף-אחת שמוצא חן בעיני כמו תל-אביב. אני יודע שיש צד מאוד רומנטי לטעני. ישראלים שנולדו כאן רואים את תל-אביב המקלקלת, יקרה, סנובית, אליטיסטית וכו'. גם יש מה שתל-אביב מיצגת בעינים של הרבה ישראלים. לפי המתנחלים והימנים, היא בירה של השמאלנים, הבוגדים והבורגנים. לפי הדתיים היא המרכז המודרניזציה, גלובליזציה והחילונות שעומדת נגד המסורת היהודית. אפילו לפי השמאל הקיצוני יש בתל-אביב מרכז השטן: הקפיטליסטים והאשירים החדשים שהופכים את הארץ לארה"ב הרעה. אז, מה חדש? יש בארץ הזו שלוש ויכוחים בשביל כל אחד. תל-אביב, היא המרכז הויכוח הזה. מה היא רוצה להיות? לאן היא מביאה אותנו? אנו מנוחים בזה? אולי כן, אולי לא. ישראל, כעם היהודי והציונותיהם, היא פונה גם לים וגם להרים. לעופק ולירושלים. יש בעינינו הפתוי גם של העולם מעבר הים וגם של כוח האלוהים, שיושב בהרים המזרחיים. אני? אני מעדיף לעמוד בחוף, ומביט בים.

בעיר בפורים יש קירקוס. יש סרט פליני. יש יום משוגע. יש גברים בבגדי נשים ונשים כמעט בלי בגדים בכלל. יש קרלבחניקים עם קיבות לבנות שרוקדים ברחובות לרוק חשידי. יש בוהמים משעמים שיושבים בבתי-קפה ומאשנים וצוחקים על כולם. יש ליצנים וחיילים ויש חיילים שלובשים כליצנים וליצנים שלובשים כחיילים. יש ליצנות וחיילים וחיילות וליצנים. יש רחובות ובנינים קונקרטיים. אך להסביר את העיר הזו? אך להסביר את הסכסוך בלבבה? לעולם אחרת העיר הזו לא קיימת. היא סטם שם בחדשות, בדו"ח מזג-האוויר. בחו"ל ישראל היא ירושלים, עם הפנטים שלה, הדתיים שלה, הפוליטיקאים שלה, הקדושתה. אין קדוש בתל-אביב. אפילו החג, היא לא טהורה. אין טהור פה, גם. רק ירושלים, עם הקירות והדם והאש והמוות: היא באמת טהורה.

ובשבילי? מה יש פה בשבילי בפורים הזו. את הים ואת השמש. חיים. אור. אולי גם אושר?