מדוע אירופה שונאת אותנו?

סקר אירופי שמקרוב גרם וויכוח לא מבוטל בארץ בימים אחרונים. הסקר הזה, שאמר שאירופיים (59% מהם) מאמינים שישראל היא איום מספר אחת על שלום העולמי, העילה הרבה שאלות על יחס או חסר יחס בין אירופה ובין הארץ. מה הגורמים למצב כזה, איפה ישראל יותר מסוכן, וגם אולי יותר רעה, מאיראן או צפון קוריאה? אין ספק שיש קשר פה לאנטי-שמיות החדשה, שפיצצה אחרי ההתחלה של האנטיפאדה השני, אבל זאת לא כל הסיפור. יש גם התפקיד של התקשורת הארופיים, התקשורת שכל תומכי ישראל אוהבים לשנוא, והאקדמים ואנטלקטואלים שצבעו את ישראל בצבעיים רעים, וחושב על עצמם כחיילים בתנועת הלאומית הפלשסטינית. אך, בעצם, זה גם לא מספיק להסביר הדעות של אנשי הרחוב, האוכלוסייה כללית. אנשים לא פוליטי וגם בלי קשר רגשי לסכסוך ישראלי-פלסטיני. מדוע גם להם יש דעות כל-כך נגד ישראל ועלולים לראות אותה בדרך לא סימפתטי?

אולי זאת שאלה לסוציולוג, אבל אני מנסה לגיד הענה שמוצא חן בעייני. יש באירופה כיום שני גורמים מאוד משפיעים על התופעה הזאת. אחת, הוא משבר הזהות של זהות הלאומי בכל ארצות ארופית, ושני, הוא הנפילה השלמה של אומץ האזרחי במדיניות אירופית. דבר אחת, הוא בעיה פסיכולוגית, פנימית, אישית, בלי חשיבות כללית מידית, אלא דבר השני, הוא דווקא בעיה ציבורית ופוליטית, אחד שנוגעת את כל העולם ועומדת מול גם עם היהודי וגם מדינת ישראל.

המשבר הזהות של אירופה לא נושא חדש אך הוא הובלט בשנים עקיבות הנפילה של ברית-המועצות וסופו של קומוניזם. כרגע התאפשׁר לגמור התוכנית צרפתית-גרמנית לאחד כל הארצות וכל עמים באירופה לאירגון יחיד ובסוף הדבר לזהות יחידה - אירופי חדש בשביל אירופה חדשה. אירופי הזה, הוא פתאום אזרח של אחדות על-לאומיות ועל-הממשלה שלו. הוא אזרח של ארגון שונה לגמרי ממדינות הלאומיות מקודם. הוא אזרח של ממשלה שלא בדיוק ממשלה, בארגון שלא בדיוק מדינה אבל יכול להשׁפיע החיים שלו בכל מיני דרכים, כוח שהוא לא מצביע בה אבל יכול לשים חוקים עליו. ואז, מה נשאר לו העולם הדשה הזאת? רק שני דברים: גם הספה שלו וגם התולדות אנושית שלו, יותר מדויק, הדורות שלפניו. אבל הדברים האלה מושחתים על-ידי התולדות האירופית לפי היהודים ולפי האנטי-שמיות שהתבטאה באופן הכי חזק בשואה, ואין שפק שאינה מדינה אחת באירופה, אולי חוץ מאנגליה שהן לא השתתפו באיזה דרך גם בשואה וגם בתולדות אנטי-שמית שקדמם.

אז, לאיש האירופי החדש, למרות שבעבר, השאלה היהודית היא לא שאלה דתית ושאלה פוליטית, היא שאלה קיומית. להתמודד באופן אמיתי עם התולדות אירופית-יהודית, זה אומר שהזיקה האחרונה שלו לזהות אנושית שלו תיעלם. במילים אחרות, להודות לאמת בנושא של תולדות אני-שמיות אירופית, היא להפסיק לקיים. הדעת הזאת לא מדובר באירופה, אלא היא משפיעה כל חלטה וכל דעת באירופה גם על מדינת ישראל וגם על עם היהודי כללי. זאת הסיבה אינטלקטואליים אירופיים כל-כך מוכנים לחשוב הדבר הכי חזק על מדיניות ישראלית. זאת הסיבה שאירופיים כל-כך מוכנים להאמין שהשואה לא קרא, שהיהודים שולטים את כל העולם באופן סודי, שנשיא ארה''ב בידם של בנקאיים יהודיים שתכננו את המלחמה איראק לסייע את ישראל, משום להאמין את הדברים האלה, מוחלים עצמם. מוחלים את החטאות של אבות שלהם וגם את האשמה שלהם על החטאות האלה. האמונה שישראל וגם "היהודים" הם כוח הכי רעה בעולם, היא לבער, להתחטא עצמם ועם הכבד שלהם, זה פיתוי מאוד חזק. לאירופיים, להאמין הדבר הכי גרוע על היהודים גם להאמין את הדבר הכי טוב על עצמם.

אמריקנים משוגעים?

שמעתי בבוקר לגל"י צה"ל, וקריינה אחת שאלה, על החדשות שארנולד שוורצנגר נבחר כמושל קליפורניה: "הם האמיריקנים משוגעים בראש לגמרי?" באמת, זה שאלה קשה להתמודד אתה לאמריקן. בסדר, אולי זה מוזר קצת לארץ שמתרגלת לבחור לאלופים וגיבורי מלחמה, אלא יש סיבות טובות להסביר האירוע הזה.

א. המושל האחרונה. גריי דוויס, האיש שארנולד יחזיר, היה איש גאוון, בלי-קומפטנטי, ומשעמם. הוא הפך כלכל קליפורניה (הכלכלה יותר גדול מצרפת) לאסון. הוא הופיע בלי-אכפתיות ובלי יכולת לעשות השינויים הגדולים שקליפורניה צריכה. תושבי הקליפורניה הרגישו שדוויס היה יותר מדי קרוב לביורוקרציה של הממשלה וגם של מפלגת הדמוקרטיק לעשות השינויים האלה. למה זה אוזר ארנולד? בגלל האספקט שעושה אותו קצת מוזר בעניניכם. הוא לא איש פוליטיקאי, הוא מהוליווד, לא מ סאקראמנטו (בירת קליפורניה), ואז יוכל לעמוד לבחירות כמישהו בלי קשר לבעיות הקליפורניות.

ב. האידיאולוגיה שלו. אולי זה מוזר לקרוא, אלא ארנולד לא חדש לפוליטיקה. הוא היה תומך מפלגת ריפובליקן מאז הרבה שנים, ויש לו אידיאולוגיה גם ברורה וגם מעניין: שמרני בנושאים כלכליים וסובלני בנושאים סוציאליים. נדמה למתנגדים שלו, הוא היה במעמד נפלא. הדמוקרט רצה ללהעלות מסים והיה חבר קבוצה שרוצה לחזור כל הדרום-מארב ארה"ב למקסיקו. לא כל-כך טוב. אפילו המקסיקנים בקליפורניה לא רוצים להיות עוד פעם מקסיקנים. השמרני אחר היה יותר ימינה מגנגיס קאן ואפילו בקליפורניה, מדינה של קיצוניים, זה יותר מדי. חוץ ממהם, היו שחקנית פורנו ומוציא-לאור פורנו ואפילו בקליפורניה זה יותר מדי. ואז, ארנולד עמד באמצע, עם מתנגדים שלו בקצים. ועכשיו בארה"ב מי שיעמוד באמצע, הוא ינצח.

בכל זאת, תושבי קליפורניה יודעים ששחקנים לא יכול להיות יותר גרוע ממה עכשיו להם. אולי זה לא משהו אנחנו צריכים להתפאר עליו, אבל זה קליפורניה, ושמ קשה להתפאר על שום דבר.

האם בעצם הם שתי מלחמות אחרות?

השמאל הציוני גם בארץ וגם בעולם להם יש בעיה פילוסופית בימים האלה. אך להיות שמאלים אמיתיים וציוניים אמיתיים בזמן מלחמה בין ישראל או בין הפליסטינים למרות שהשמאל בין-לאומי תומכים את הפליסטינים ושוקעים לאנטישמיות? עמוס עוז, סופר הישראלי האגדי, הציע שיש הפרדהפילוסופית באמצע הסיכסוך ישראלי-פליסטיני: באצם, עוז מאמין, יש שתי מלחמות אחרות פה, אחת צודקת, ואחת לא. מלחמה א', המעבק פלסטיני למדינה עצמאית ליד ישראל, היא צודקת, וישראלים צריכים לתמוך המעבק הזה ולעבוד נגד הכיבוש והמתנחלים. מלחמה ב', היא המלחמה להרוס את ישראל ולהקיים מדינת ערבית במקום. זה מלחמה של חמ"ס וז'יהד איסלםי, והיא לא צודקת, ואין ברירה לישראל חוץ ממילחמת נגד הטרור של הקבוצות האלה.

העמדה של עוז הוא עמדה מספר אחת של השמאל הציוני גם בארץ וגם בקהילת בין-לאומית. בארה"ב הוא אומץ ע"י כמו מייקל לרנר ממגזין "תיקון" או מייקל וולזר מ"דיסֵנטְ", שגם וגם אימצו העמדה של עוז ומשתמש אותה להצדיק הביקורות על ישראל שלהם. הם אומרים שהם "פּרוֹ-ישראל ופּרוֹ-פליסטיני", מתכוונים שהם תומכים את הפליסטינים במילחמה א' וישראל במילחמה ב'. וולזר אפילו הולכים לקצה רחוקה ומכמת בידיוק מה כשר לתמוך ומה לא (פיגועים נגד חיילי ישראל ומתנחלים-כשר, פיגועים נגד אזרחים וילדים-לא כשר, וכו'). להסתכל הריקודם כמו להיות עד לאסון, כאשר הם מנסים לשמור האמון שלהם בזמן שהאמון עוזב אותם. כיצד, התיזה שיש הפרדה פילוסופית בלב הסיכסוך מגיע לו שאנחנו מתמודד אתו, אילו בגלל הרפוטציה של התומכים שלו.

ברור שהשמאל הציוני לא ציפו שההסכם אוֹסלוֹ היה נשבר באופן שהוא נשהר, עם הרבה אלימות ושניא. הם לא ציפו שהפליסטינים היו עושים טרור באופן איום ונורא שהם עשו, עם כל השינויים פוליקאים ותרבותיים שעקבו. גם הם לא ציפו שאינטלקטואלים שמאלנים בכל העולם היו מנסים להצדיק הטרור משתמשים אנטישמיות ואנטיציונות לעשות את זה. החסר של אוסלו ניפץ אחד מהרעונות האמצעות של השמאל הציוני: שהפלסטינים ובמיוחד עראפאת, היו מקבלים שלום אם ישראל היתה מסכים למדינת פליסטיני. בעצם, מה שהתחיל האינטיפדה השני היה בדיוק מה שהשמאל אמר היו מסיים את הסיכסוך: מדינת הפלסטיני. ואז, אנחנו צריכים לשאול לעצמנו, מה חושבים הפליסטינים על הרעיון שיש שתי מלחמות אחרות?

האידיאולוגיה של לאומיות פלסטינית לעיתים קרובות נשכחה בויכוחים על הסיכסוך. אולי מפני שהוא לרוב בערבית או אולי מפני שהאלימות של הויכו קצת בושה לתומכים שלהם, מה הפלסטינים אומרים על המלחמה שלהם נעלמה ע"י אינטלקטואלים במארב (אני לא מדבר פה על התומכים, ערבי או לא, שמתנצלים לאינטיפדה בעיתונים או בטליביסיה, אני מדבר פה על הלאומיות ילידה). בעיניהם, המנהיגים הפליסטינים גם דעתיים וגם חילוניים, התיזה של עוז ווולזר לא כל-כך חשוב להם. ההבדל הראשון של עוז ווולזר שנדחה ע"י הפלסטינים, הוא ההבדל בין ישראל או בין השתחים ואז ההבדל בין המדינה לגיטימית ובין הכיבוש וגם בין הישראלים ובין המתנחלים ואז בסוף ההבדל בין חיילים ובין אזרחרים. אין הבדל מאלה שמקובל ע"י הפלסטינים, גם ברחוב וגם באוניברסיתות. ברור שלעוז ווולזר והפלסטינים אין להםאותו שיחה.

ובעצם, ההבדל הזה אומר הכל. לפי הפלסטינים, אין מילחמה אחרת. לפי דעתם, הסיכסוך לא על אדמה אלא הוא על קיום. בעיניהם, כולנו מתנחלים, כולנו אמפיריליסטים, כולנו איומים. בעיניהם, אין הבדל בין חיפה ובין ראמאלה, בין חברון ובין תל-אביב. זה לא ויכוח לארץ ישראל השלמה, זה רק לומר שאם אנחנו רוצים לעשות שלום עם האיומים שלנו, אולי יאזור לנו לא לשקר לעמנו על ההתכוונותיו.

שלום לכולם. אני סטודנט אמריקני באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. אני כותב באנגלית פה ואפשר לראות שאני לא כל-כך גאו בעברית. אני מקווה ש יהיה לכם סבלנות אתי. אני לומד היסטוריה, גם של מדינת ישראל וגם של עם יהודי. הארץ הזאת מאוד מעניין אותי. אני מקווה שמה שאני אכתוב גם מעניין אתכם.