מפני שישראל היתה כמעט המדינה היחידה בעולם שרצה את הניצחון של ג'ורג בוש בבחירות הזו, אולי לא חייבים לכתוב הרבה עליה, אלא הבחירות הזו היתה בחירות די היסטורית ובעל נמשמעות שאולי לא ברור לישראלים או לאנשים אחרים שלא לומדים את פוליטיקה של ארה"ב. הבחירות הזו היתה היסטורית בגלל כמה סיבות, אבל הסיבה הכי מרכזית ועיקרית היא שהתוצאות מציינות את הרוב ההחדש בקהל האמריקאי והוא רוב רפובליקני. חייבים לציין קצת היסטוריה כדי להבין את משמעותה של התוצאה הזאת. המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הרוב בארה"ב במשך כמעט חמישים שנה. רובה התחיל להתפרק ב-1968 כשהשמאל הקיצוני כיבש את הכוח העליון במפלגה, אלא המהפכה עצמה לא הגיעה עד 1980 כשרונלד רייגן עלה לשלטון עם רוב ענק. הפופולריות של רייגן היה מאוד אישי ואז אחרי שהוא ירד מהבימה, הרוב שלו ירד איתו, ומ1988 עד 2000 היה פער מאוד קטן בין שתי המפלגות ואף-אחת מבהן יכלו לטעון שהן היו בעלי התפקיד של מפלגת הרוב. האובדה הזאת היתה די ברורה בבחירות 2000, שנגמרה בלי נצחון לאף מעמד.
הבחירות הזו היתה סיפור אחר לגמרי. בוש זכה עם רוב ברור וקיבל 3 מיליון עצבאות יותר מקרי. וכן, הרפובליקנים קיבלו רוב בקונגרס, שמהרבה בחינות הוא יותר חשוב מהבית הלבן. זה אומר לנו שהפער הלך ונעלם, אולי בגלל 9.11 אולי בגלל סיבות אחרות, אלא זה ברור שאנחנו בעולם פוליטי חדש בארה"ב.
יום שני, נובמבר 08, 2004
יום חמישי, ספטמבר 23, 2004
בעמוד הראשון
אינני יודע אם מישהי קורא את הבלוג הזה בכלל, אלא אם יש (ואתה קורא אנגלית) בבקשה לקרוא את מאמר שלי שהתפרם אתמול כאן. זה על ניסיעה הפוליטית שלי משמאל לימין (אלא אני לא ימין - ולא הייתי שמאל - טיפוסי כל-כך) תהנו.
יום רביעי, יולי 21, 2004
סוף סוף עברית בבית
סוף סוף הצלחתי לסדר את העברית במחשב שלי, אז אני מקווה לכתוב הרבה יותר בבלוג הזה. תסתכלו בבלוגים האחרים שלי פה ופה.
יום חמישי, מרץ 11, 2004
פורים בתל-אביב
אינני ספק שתל-אביב היא אחת מין הערים הכי יפות ומאיוחדות בעולם. התאהבתי בה פעם הראשונה שביקרתי אותה והרגשה שלי רק התעצמה במשך הזמן. הייתי בפריס, וויינא, לונדון, ברלין, אוסלו, ובוואדי בניו יורק, בוסטון, ממפיס ועאוד הרבה ערים בארה"ב, אבל אין אף-אחת שמוצא חן בעיני כמו תל-אביב. אני יודע שיש צד מאוד רומנטי לטעני. ישראלים שנולדו כאן רואים את תל-אביב המקלקלת, יקרה, סנובית, אליטיסטית וכו'. גם יש מה שתל-אביב מיצגת בעינים של הרבה ישראלים. לפי המתנחלים והימנים, היא בירה של השמאלנים, הבוגדים והבורגנים. לפי הדתיים היא המרכז המודרניזציה, גלובליזציה והחילונות שעומדת נגד המסורת היהודית. אפילו לפי השמאל הקיצוני יש בתל-אביב מרכז השטן: הקפיטליסטים והאשירים החדשים שהופכים את הארץ לארה"ב הרעה. אז, מה חדש? יש בארץ הזו שלוש ויכוחים בשביל כל אחד. תל-אביב, היא המרכז הויכוח הזה. מה היא רוצה להיות? לאן היא מביאה אותנו? אנו מנוחים בזה? אולי כן, אולי לא. ישראל, כעם היהודי והציונותיהם, היא פונה גם לים וגם להרים. לעופק ולירושלים. יש בעינינו הפתוי גם של העולם מעבר הים וגם של כוח האלוהים, שיושב בהרים המזרחיים. אני? אני מעדיף לעמוד בחוף, ומביט בים.
בעיר בפורים יש קירקוס. יש סרט פליני. יש יום משוגע. יש גברים בבגדי נשים ונשים כמעט בלי בגדים בכלל. יש קרלבחניקים עם קיבות לבנות שרוקדים ברחובות לרוק חשידי. יש בוהמים משעמים שיושבים בבתי-קפה ומאשנים וצוחקים על כולם. יש ליצנים וחיילים ויש חיילים שלובשים כליצנים וליצנים שלובשים כחיילים. יש ליצנות וחיילים וחיילות וליצנים. יש רחובות ובנינים קונקרטיים. אך להסביר את העיר הזו? אך להסביר את הסכסוך בלבבה? לעולם אחרת העיר הזו לא קיימת. היא סטם שם בחדשות, בדו"ח מזג-האוויר. בחו"ל ישראל היא ירושלים, עם הפנטים שלה, הדתיים שלה, הפוליטיקאים שלה, הקדושתה. אין קדוש בתל-אביב. אפילו החג, היא לא טהורה. אין טהור פה, גם. רק ירושלים, עם הקירות והדם והאש והמוות: היא באמת טהורה.
ובשבילי? מה יש פה בשבילי בפורים הזו. את הים ואת השמש. חיים. אור. אולי גם אושר?
אינני ספק שתל-אביב היא אחת מין הערים הכי יפות ומאיוחדות בעולם. התאהבתי בה פעם הראשונה שביקרתי אותה והרגשה שלי רק התעצמה במשך הזמן. הייתי בפריס, וויינא, לונדון, ברלין, אוסלו, ובוואדי בניו יורק, בוסטון, ממפיס ועאוד הרבה ערים בארה"ב, אבל אין אף-אחת שמוצא חן בעיני כמו תל-אביב. אני יודע שיש צד מאוד רומנטי לטעני. ישראלים שנולדו כאן רואים את תל-אביב המקלקלת, יקרה, סנובית, אליטיסטית וכו'. גם יש מה שתל-אביב מיצגת בעינים של הרבה ישראלים. לפי המתנחלים והימנים, היא בירה של השמאלנים, הבוגדים והבורגנים. לפי הדתיים היא המרכז המודרניזציה, גלובליזציה והחילונות שעומדת נגד המסורת היהודית. אפילו לפי השמאל הקיצוני יש בתל-אביב מרכז השטן: הקפיטליסטים והאשירים החדשים שהופכים את הארץ לארה"ב הרעה. אז, מה חדש? יש בארץ הזו שלוש ויכוחים בשביל כל אחד. תל-אביב, היא המרכז הויכוח הזה. מה היא רוצה להיות? לאן היא מביאה אותנו? אנו מנוחים בזה? אולי כן, אולי לא. ישראל, כעם היהודי והציונותיהם, היא פונה גם לים וגם להרים. לעופק ולירושלים. יש בעינינו הפתוי גם של העולם מעבר הים וגם של כוח האלוהים, שיושב בהרים המזרחיים. אני? אני מעדיף לעמוד בחוף, ומביט בים.
בעיר בפורים יש קירקוס. יש סרט פליני. יש יום משוגע. יש גברים בבגדי נשים ונשים כמעט בלי בגדים בכלל. יש קרלבחניקים עם קיבות לבנות שרוקדים ברחובות לרוק חשידי. יש בוהמים משעמים שיושבים בבתי-קפה ומאשנים וצוחקים על כולם. יש ליצנים וחיילים ויש חיילים שלובשים כליצנים וליצנים שלובשים כחיילים. יש ליצנות וחיילים וחיילות וליצנים. יש רחובות ובנינים קונקרטיים. אך להסביר את העיר הזו? אך להסביר את הסכסוך בלבבה? לעולם אחרת העיר הזו לא קיימת. היא סטם שם בחדשות, בדו"ח מזג-האוויר. בחו"ל ישראל היא ירושלים, עם הפנטים שלה, הדתיים שלה, הפוליטיקאים שלה, הקדושתה. אין קדוש בתל-אביב. אפילו החג, היא לא טהורה. אין טהור פה, גם. רק ירושלים, עם הקירות והדם והאש והמוות: היא באמת טהורה.
ובשבילי? מה יש פה בשבילי בפורים הזו. את הים ואת השמש. חיים. אור. אולי גם אושר?
הירשם ל-
רשומות (Atom)
פרטים עלי
- benjamin
- Benjamin Kerstein is an Israeli-American writer, editor, and novelist.
Michael J. Totten, the prize-winning author of The Road to Fatima Gate, has called him "one of the finest American-Israeli authors of his generation."
Jay Nordlinger of the National Review has referred to his work as "some of the most intelligent, clearest, most honest writing I have read in a long time."
He lives in Tel Aviv.