חומסקי והארץ

יש ראיון מאוד מחפיר ב"הארץ" היום עם הבלשן האנטי-אמריקאי ואנטישמי נעם חומסקי.  בבלוג אחר שלי אני מתמודד בחומסקי וחסידיו, אחת מהם כנראה כתב את הראיון.  אני כתבתי את המכתב הזה לעורך "מוסף".  תהינו.

לכבוד העורך,

מעניין מאוד למצוא בעיתון מכובד כמו "הארץ" מאמר יותר קרוב לדבר תורה מראיון.  הראיון מאת שירה חדד עם נעם חומסקי צריך להיות הראיון הכי פתטי ונאיבי שקראתי אותו מזמן.  עלינו לשאול, אם זה ראיון או אם זה תפילה לגיבור?  אם זה תפילה לגיבור, אז היא בסדר גמור.  אבל אם זה ראיון, עליי לשאול כמה שאלות.  למשל, למה חדד לא מזכיר את הגנתו של חומסקי למען רצח ההמונים בקמבודיה?  או הרדיפות החריפה של ממשלת צפון ויאטנם, שהוא עזר אותה באופן קטן לכבוש את השלטון?  או משטר הרצחני של סין הקומוניסטי תחת מאו-צה-טונג?  למה היא מקבלת ללא תנאים את ה"אהבה" של חומסקי לישראל בלי להזכיר את הטענות הברורות שלו שכדאי להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, שציונות היא גזענות, וכו'.  טענות שהוא טען אותן במשך כל הקריירה שלו?  ומה לגבי השוואתו של חומסקי בין ישראל ובין גרמניה הנאצית?  וטענתו שהיהודים הם רוצים לשלוט על מאה אחוז ולא רק 98% של החברה האמריקנית?  למה היא חוזרת עוד הפעם את שקרו של חומסקי שהוא לא הגן על הכחשת השואה של רוברט פוריסון אלא רק על חופש הביטוי שלו?  אם חדד הייתה קוראת את המקורות היא הייתה יודעת שהביקורות על חומסקי בצרפת לא היו סביבות חופש ביטוי אלא על העצומה שנחתמה על-ידי חומסקי שהגן על פוריסון כהיסטוריון מקצועי ולא-אידיאולוגי.  בעצם, פוריסון היה איש-ימין קיצוני ואנטישמי ולא היה היסטוריון מקצועי.  הביקורת הייתה על חומסקי עצמו וההצהרה הלא-מוסרית שהוא חתם, ולא על חופש הביטוי של פוריסון.  כנראה שזה לא חשוב למעריץ מקצועי כמו חדד. ובכל מקרה, יש לנו את ההבטחה המנחמת של חדד על חומסקי: "בוודאי שלא אנטישמי".  תודה רבה.  זה מסביר את הכול.

ויש יותר, הרבה יותר.  יותר שאלות ויותר בעיות, והרבה שאלות שלא נשאלו על-ידי חדד.  שאלות בעלות חשיבות מוחלטת ויסודית.  למשל, האם חומסקי באמת מאמין שהיה כל-כך קל להיות מתנגד המשטר במזרח אירופה?  האם הוא באמת מאמינים שהאימפריה הקומוניסטית אף-פעם לא הרג את אף-אחד?  יש אלפי ישראלים שברחו מברה"מ יש להם סיפור שונה.  למה חדד בחרה לא להזכיר את הסבל שלהם?  האם חומסקי באמת מאמין שהמלחמה בטרור וכל המדיניות הפוליטיות, כלכליות, ותקשורתיות בארה"ב, בישראל, וכנראה ביתר העולם המערבי הם קיימים רק בגלל האינטרסים הכלכליים של אליטה קטנה?  האם הגרסה השמאלית הזאת של "הפרוטוקולים של זקני ציון", המרקסיזם הוולגרי הזה עם כמה מרכיבים נגנבו מאסכולת פרנקפורט, האם זה התיאוריה העליונית של ה"אינטלקטואל החשוב ביותר החי כיום"?

ואולי חשוב ביותר, למה חדד תוארת את הביקורת על חומסקי כעניין של סמנתיקה?  כויכוח של פרטים קטנים?  כן, יש חומסקי בעיה עם האמת ועובדות.  וכן, הוא אף-פעם לא הודה את הטעויות שלו, כמו הטענה האבסורדית ואכזרית  שלו שארה"ב תכננה לעשות "השמדת עם לאט" באפגניסטן.  אבל הביקורת האמיתית של הרבה אינטלקטואלים אמיתיים ולא שקרנים על חומסקי הנביא היא שחומסקי אינטלקטואל משוחת ומשוחד שמשתמש במעמד ובמוניטין שלו להגן על הזרמים האידיאולוגיים ופוליטיים הכי טוטאליטריים ורצחניים בעולם. שכמו סרטרה והיידגר לפניו, או בגלל יהירותו האינטלקטואלית או בגלל פנאטיות החריפה שלו, הוא שרת במטרות של רשע פוליטי ואויבי החברה החופשית ודמוקרטית.  אם חדד הייתה עושה את עבודתה, אולי הקוראים שלכם היו יודעים את הסיבות שאנחנו חושבים כך.

בנג'מין קרשטיין
באר-שבע
www.antichomsky.blogspot.com

עברית בעברית

עוד מאט אנחנו נתחיל את שנת הלימודים החדשה.  באתי לארץ לפני שלוש שנים ואתם יכולים לראות שהעברית שלי לא משלמת.  את החלום שלי הוא לכתוב בעברית באותו רמה שאני כותב באנגלית.  אין לי מושג כמה זמן יעבור עד שאני אגיע למצב הזה.  אני מרגיש כאילו אני כותב בעברית כילד בכיתה ה'.  אני עדיין לא יכול לקרוא ספרות בעברית.  אולי זה רק עניין של זמן.  אני מקווה שכן.  מוכר לי אמריקאים שעלו מזמן לארץ והם לא מסוגלים אפילו לדבר בעברית.  ברור לי שאני לא אהיה כך, אבל זה לא מספיק לי.  לדעת עברית כאילו היא שפת אם שלי זה אחד מהמטרות הכי חשובות לי.

שיחה מעניינת

אתמול בלילה דיברתי עם ידידי על פוליטיקה. הוא שמאלני ואני ימני, ואנחנו לא מסכימים על שום נושא. הוא אמר לי שהוא רוצה את המצב להשתפר, הוא רוצה ישראל להיות בשקת, לעשות כסף, להיות את החיים הטובים. אמרתי שאני מסכים איתו, אבל אני חושב שאי-אפשר להגיע למצב כזה בלי להיות מוכן להילחם בשבילו. אני לא חושב ששכנעתי אותו. הוא אמר שהוא רוצה ניצחון אמיתי בשביל ישראל. אמרתי לו שכל יום שאנחנו שורדים יש ניצחון. לחיות זה ניצחון. אני לא רוצה שישראל תהיה כמו המדינות באירופה, פוסט-לאומי, פוסט-דתי, פוסט-כוח. לא רק כוח לשות מלחמה אלא הכוח להגדיל, ליצור, לעמוד על התרבות ועל ההיסטוריה משלהם. מי יודע, אולי ישראל תסרוד כשכל אירופה נעלמה. אין לי מושג, אבל אני חושב שהוא היה שיחה ממש שווה.

אהבה

בימים האחרונים חידשתי את הקשר עם בחורה מארה"ב שהתאהבתי בה מזמן. לא ראינו אחד לשני במשך שבע שנים, אבל הקשר דלוק מחדש מיד. הסער הזה גם מפחיד אותי וגם מדליק אותי. אני לא יודע מה לחשוב. אני רוצה אותה אבל אני גם פוחד שהקשר בינינו יותר מדי חריף ורגשי. קשה לי להתמודד עם המצב. אני מרגיש כפחדן בגלל שאני לא יכול סתם להגיד "בואי לארץ ונהיה ביחד". אני חושב שהיא אהובתי היחידה, אבל אני לא בטוח מה שיקרה בינינו ואני שונא לא להיות בטוח. בקיצור, אני גבר בן 27 עם כל הבעיות נורמליות של גברים בן 27. קשה לי להגיד סתם "בואי" בגלל שיכול להיות שזה יהיה יתר החיים שלי. יכול להיות מצוין אבל אני לא יודע אם זה לא יהיה רע מאוד. אני פשות מקווה שהכל יהיה בסדר.

בעיית התרגומים 2

יש גם בעיה לגבי תרגומים מעברית לאנגלית. רוב הספרות של ציונות הקלסית היא לא זמינה באנגלית; למשל, א"ד גורדון, היומן של ג'בוטינסקי ובן-גוריון וכו'. לפי דעתי זו בעיה רצינית בגלל רוב היהודים בארה"ב ובעולם שדובר אנגלית לא יודעים כלום על הציונות ואז הם מקבלים הרבה מהאנפורמציה שלהם מאנטי-ציונים כש הם מגיעים לאוניברסיטה. חשוב לזכור שבארה"ב יש שנאה לגבי ישראל מאוד מאורגנת וחריפה, וסטודנטים יהודים בלי ידע מהמקורות של ציונות מקבלים רק צד אחד של הסיפור, ולא כל-כך נעים לגבי ציונות ומדינת ישראל. כדאי לישראל וליהודים באופן כללי לעשות סידרה של תרגומים לאנגלית של המקורות האלו.

בעיית התרגומים

חשבתי אתמול כשהייתי בחנות הספרים באוניברסיטה על הספרים שעדיין לא מתורגמים לעברית. ספרים כמו "טרור וליבראליזם" של פול ברמן, שמדבר על המלחמה בטרור באופן מורחבת ופילוסופי ולפי דעתי מאוד חשוב לויכוח הפנימי בארץ. חבל שישראלים לא יכולים לקרוא אותו בשפה שלהם. יש גם ספרים כמו הספרים של דשיל האמט או מישל וולבק שאולי לא נראים ראלוונטים לישראלים אבל הם ספרים מאוד נפלאים וחשובים בספרות ותרובות האמריקאית וצרפתית. לפי דעתי זה טעות גדולה, בגלל שישראל בדרך-כלל רואה את ארה"ב בדרך התרבות הנמוכה שלה שאנחנו רואים בטלויזיה ורואים את צרפת רק בדרך הפוליטיקה שלה, זאת אומרת, באופן ממש לא חיובי. לא קשה לדעת למה המצב הוא כך, פשות עניין של כסף, אבל אולי יהיה אפשרות לפרסם רק ספרים זרים בעברית (אולי זה כבר קיים, לא יודע) אני חושב שדבר כזה יכול להיות מרכיב מאוד חשוב לתרבות ישראלית.

בשם לונדון

אמא שלי מאנגליה, וגישלתי עם תרבות וזהות בריטית חזקה, ואז הפיגועים בלונדון פוגעים בי לא פחות מפיגוע בארץ או בארה"ב. הנפש שלי עם אנגליה עכשיו, ואני מאמין בכוח והחזקות של עם הבריטי. הם קמו נגד היטלר, הם יקומו נגד בן-לאדן. אני איתם בלב ובנפש שלי.

מה עלינו לחשוב לגבי היהודי-נאצי?

מושג היהודי-נאצי הוא לא חדש. אחרי מלחמת ששת הימים פורפ' ישעיהו ליבוביץ הפך את עצמו לאגדי בדרך המושג הזה; ותנועה הלאומית הפלסטינית קבעה את חוקתה בהזדהות הציונות עם נאציזם. הרי אנו כעת בעידן חדש לגבי התפיסה הזו, שבה היא מקבלת צורב של באנאליות, התקבלות מורחבת שמציג את עצמו בעובדה מובהקת שהיא כרגע לא מקובלת כמשהו בעיתי, אכזרי או התקפי, אלא כמשהו ברור, משמעותי, ואמיתי ביסוד.

שאלה החשובה וראשונה היא חייבת להיות "האם זה סוג של אנטישמיות"? שאלה מסובכת לפחות משום העובדה שיהודים עצמם משתמשים בו, למשל אדון ליבוביץ; ומעבר לזה, הלא-יהודים שמשתמשים בו בדרך-כלל עונים בשאלה הזאת עם התשובה שהם אנטי-גזעניים שרק מבקרים בישראל ובציונות, ואין קשר בכלל בין ביקורות על מדיניות של מדינה או תנועה לאומית ואנטישמיות. אפילו כמה מהם שעושים קשר ישיר בין יהדות ונאציזם הוגן על עצמם בצורה דומה: שהם נגד יהדות כדת ולא יהודים כבני-אדם, או שהם נגד כל דתות ואז הם לא אנטי-יהודי בצורה ספציפית.

השאלה יותר מסובכת משום שהביטוי שכאן אנחנו מדברים עליו הם מזד השמאל של מפה הפוליטית, שבעבר הייתה אחד מתומכים החזקים היותר של היהודים ומדינת ישראל. דמויות כמו קן ליבינגסטון, ראש העיר של לונדון; נואם חומסקי, בלשני ואינטלקטואל אנטי-אמריקאי מפורסם מארה"ב; יוסה סאראמאגו, סופר דרום אמריקאי; ועוד הרבה שמאלנים מפורסמים השתמשו בביטוי הזה, למרות שהם בעלי אידיאולוגיה עם יחס ארוך ומובהק לעם היהודי ולציונות.

אז, לאן הגיעה השאלה שלנו עכשיו? באופן תלמודי, לשאלות נוספות. האם יש באמת סוג של אידיאולוגיה שלא יכולה להיות אנטישמית? האם יש אפשרות לאיש אנטי-גזעני להיות אנטישמי? האם יש אנטישמיות שמאלנית? רציונאלית? האם אנטישמיות יכולה לזרום מכוונות טובות? ומי בעל האנטישמיות? מי מחליט מהי אנטישמיות ומיהי אנטישמי?

לענות את השאלות האלה – ואני מתכוון לנסה לתת תשובה להן – כדאי לנו לחזור להתחלה. מה בדיוק אנטישמי בביטוי "יהודי-נאצי"? ולענות את התשובה הזאת, עלינו להגדיר בדיוק מהי אנטישמיות.

לשאלה יסודית הזו, מותר לי רק לנסות לתת תשובה, וכן היא חייבת להיות יסודית. בעיניי, אנטישמיות היא סוג של דה-הומניזציה. יותר מדויק: היא סוג של דה-הומניזציה שמנסה לעשות דה-הומניזציה של היהודים כיהודים. כלומר, בעיניו האנטישמי היהודי הוא יותר מבן-אדם או פחות מבן-אדם; אלא הוא לא יכול להיות בן-אדם אמיתי ומושלם. אז, האופי העיקרי של האנטישמי הוא שהוא שונא את היהודי אלא שהוא שולל את היהודי. בשבילו היהודי פשוט לא קיים, וכל שנאתו, זעמו, וכוונתו לרצח זרמים מהעובדה שהיהודים כן בני-אדם, שהם כן קיימים, והבלתי-אפשרות להתעלם מעובדה הזאת.

אז הגענו ליהודי-נאצי. מהי היהודי ומהי הנאצי? התשובה די ברורה; הנאצי הוא שרוצה להרוג את היהודי. זה היה אופי המוגדר של נאציזם והנאצי. ולא רק להרוג את היהודי כפרט אלא להרוס את היהודי כמושג, כמהות, כיסוד. אז, היהודי והנאצי הם הפיכים. האחד שולל את השני. וזה הטענה העקרונית שלנו: לקרוא ליהודי בשם הנאצי הוא להרוס אותו, לשלול את קיומו; ואם זה לא אנטישמיות, אנטישמיות היא לא קיימת.

"אלא", המאשים טוענים, "אנו לא שוללים את היהודים והיהדות, אנו רק נגד ציונות ומדינת ישראל." בוא ניקח את זה כנכון – ואני לא משוכנע שזה נכון – עלינו לשאול שאלה משלנו: "יש הצדקה לטענה הזאת? ואם לא, היא סוג של אנטישמיות?" בעיניי, התשובה לשאלה הראשונה היא די פשוטה; האם ציונות רצתה לשלוט על כל העולם, עם היהודים בתפקיד של גזע העליון ששולט בכוח על כל גדע אחר – ואני לא מקבל את הטענה שיחס של היהודים בישראל כלפי הערבים הוא כך, ואפילו אם כן, זה לא שווה לרצון העולמי של הנאצים – האם היא חיבקה את התפיסה הפסודו-ביולוגית לגבי עליונות הארית, האם היא רצתה לבנות מדינה טוטליטארית ולא-דמוקרטית, האם היא האמין שכל ההיסטוריה היא מאבק בין גזעים הגבוהים ובין הגזעים הנמוכים; אולי הייתה הצדקה לטענה הזאת. וכן כלפי מדינת ישראל, שלא בונה מחנות השמדה, שלא מנסה לשלוט על העולם בדרך מלחמה – למרות הפנטזיות של אויביה – ולא מבוסס על עליונות היהודים אלא על הרצון לשחרר אותם, ולהגיע לחירות לאומית, תרבותית, ופרטית שלפי ציונות היא בלתי-אפשרית בחברה לא-יהודית. בעיניי, ציונות היא תנועה לאומית, עם כל הכישלונות ובעיות של תנועות כאלה; אלא היא רחוק מאוד מתנועה גזענית בין-לאומית טוטליטארית. מדינת ישראל, היא מדינה דמוקרטית שמזדהה בעם היהודי, ועדיין עוסקת במאבק להביא לשיווי משקל בין שני היסודות האלה. אפשר להתווכח על הרבה ממה שכתבתי עד אז, אלא אי-אפשר להתווכח עם הטעמה היסודית הזו; שאי-אפשר לשוות את האידיאולוגיה או המדינה הנאצית לציונות ומדינת ישראל בשום פנים ואופן, והם שטוענים כך מצמצמים ומנצלים את מה שנאציזם היה וההשמדה המורחבת ואפוקליפטית שנעשה על ידי המדינה שהיא שולטת בה.

אולם, יש לנו עדיין את השאלה השנייה: האם יש והשווא הזאת סוג של אנטישמיות? האם יש סוג של דה-הומניזציה בטענות כאלה? התשובה היא נמצאת בתפקיד המיוחדת של נאציזם בזיכרון הקולקטיבי התרבותי שלנו. בעולמנו הפוסט-דתי ופוסט-מודרני, נאציזם הוא שם של שטן, השטן היחיד שקיים בקונסנסוס העולמי. לפיכן, לקרוא לישראל או לציונות בשם "נאצי" הלא-מוצדק שווה לקרוא להם בשם שטן, ולהגיד שהם מציגים סוג של רשע קוסמי, על-טבעי, עליון. כלומר, לא אנושי; ובוודאי שהינה יש דה-הומניזציה. הרי זה לא בדיוק אנטישמיות. האם הדה-הומניזציה הזאת היא דה-הומניזציה של היהודי כיהודי?

התשובה היא נמצאת בשאלה הזאת: למה לבחור במילה "נאצי" בכלל? הסיבה היא שישראל היא מדינה יהודית וציונות היא תנועה לאומית של היהודים. והמילה "נאצי" היא דרך לשים כל הצורה ברגל אחת; להגיד "אינך זכות. אינך זכות למדינה. אינך זכות לשחרור לאומי. אינך זכות לקיים" במילה אחת ונוראה. הוא דרך להשמיד את היהודי לא רק בפרט, אלא גם במהות; ובכל התגלות של מהות הזו גם פוליטית וגם לאומית.

הגענו לשאלה האחרונה, הכי קשה ועדירה: למה? למה האינטלקטואלים האלה, ומעבר לזה, האינטלקטואלים השמאלנים האלה, ואיתם הרבה דמויות וארגונים אחרים מצד השמאל של מפה הפוליטית מקבלים את האנטישמיות הזאת? למה הם שהיו ידידים אמיתיים של היהודים וציונות פנו לרטוריקה וולגרית ואכזרית הזאת? כיבוש, אי-צדק, אנטיפאדה; הם לא יכולים להסביר את זה. הדברים באלה יכולים להתעורר ביקורת, התנגדות פוליטית, אפילו שנאה, אלא לא אנטישמיות; הם לא מספיק להסביר מדוע פנתה כל-כך הרבה החכמים ויפי-נפש האלו לאידיאולוגיה פסיכית וגזענית שבניגוד לכל מה שאמור להיות השקפת עולם שלהם.

כנראה שעלינו לחזור לשנת המשבר המפורסם, 1967. בשנה הזאת דור חדש כיבש את השלטון בשמאל הבין-לאומי; בצרפת, בארה"ב, ובעולם המערבי בכלל. ה"שמאל החדש" הזה התפרק מה"שמאל הישן" בהרבה תחומות, אלא הכי חשובה מהן הייתה בהשקפת עולם כללית. השמאל החדש לא קיבל את הרעיון של מרקס לגבי מלחמת המעמדים בארצות התעשייתיות, ובמקום בנה תפיסת העולם די מושפעת על-ידי העולם הפוסט-קולוניאלי. לפי דעתם, העולם הוא נפרד בין העולם הראשון ועולם השלישי; בין המערב האימפריאליסטי והמזרח המדוכא; בין איש הלבן האדון והאיש השחור שצריך לקום נגדו. תפיסת העולם הזה היא רומנטית, חזקה, ובעלה המון כוח להתעורר זעם מוצדק למען הם שקורבנות בעיניה. אלא היא גם אפוקליפטית, סגורה, ומניכיון. היא מחלקת את העולם בין הטוב התמים ובין הרע השטני, בלי יוצא מין הכלל. מאז 1967, התפיסה הזאת הלכה ומתחזקת אצל השמאל ובעולם האינטלקטואלית, עד כדי כך שכעת היא התפיסה הדומיננטית לחלוטין, כמעט בלתי התנגדות.

לפי התפיסה הזאת, העם היהודי הוא די בעיתי. העם היהודי הוא גם בעל כוח וגם מדוכא, גם אשיר וגם עוני, גם לבן וגם שחור, גם מזרחי וגם מערבי, גם שיתף-פעולה עם כוח קולוניאלי וגם קם נגדו, גם עולם הראשון וגם עולם השלישי; העם היהודי והתגלות שלו במדינת ישראל הם שוללים את כל תפיסת העולם של השמאל העכשווי, את הטוב והרשע שלה, את השנאה והאהבה שלה, את התמימות והאשם שלה. תפיסה אבסולוטית איננה יכולה לסבול את השלילה בפרט אחת של השקפת עולם הסגורה. ואז, מחובה אידיאולוגית וסכנה קיומית, וכן אולי קצת מנקמה; כומרי האבסולוטיזם הזה, שמעל כל מאמינים בצדיקות שלהם, חייבים לראות את היהודים ומדינה שלהם לא רק כרשע, אלא כרשע שטני, קוסמי, לא אנושי. והנה יש לנו את הפנים של המפלצת; דה-הומניזציה בשם הצדק, בשם הטוב, בשם, אולי, של אלוהים. והתוצאה? עוד פעם יש לשטן פני היהודי, עוד פעם יש לנו תנועה פוליטית שמאמינה שהיהודי לא יכול לקיים, חייבים לא לקיים, ואז לקרוא את היהודי בשם היטלר, בשם הנאצי, השם השטן היחיד של העולם הפוסט-מודרני, הוא משהו ברור, רפלקסיבי, ואפילו באנאלי לחלוטין. ולטענה הזאת יש רק תשובה אחת: שלאיש שטוען כך, אפילו האם השם שלו ליבינגסטון, חומסקי, וכן ליבוביץ, אין לו זכות, אין צדיקות, ואין לו מה להגיד לאנשים כמקבלים את הדברים כאלה כרציני ושומרים על חשיבותם.

פוסטים לחגים

הפוסטים שלי לגבי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הם פה ופה.

ביקורת על "ללכת על המים"

וכן פרסמתי מאמר על "ללכת על המים" , לא אהבתי, אלא אולי שווה להם לקרוא אפילו אם אהבת אותו.

אנטישמיות שמאלנית

יש לי פוסט חדש בבלוג הראשי שלי על ווארד צ'ורצ'יל, הוא פרופסור אמריקאי שאמר שקורבנות 9/11 הם "אייכמנים קטנים", ומה הוא חושב על ציונות והיהודים. תהינו.

ריי

סוף סוף ראיתי את ריי אתמול. אין ספק שג'מי פוקס היה פשות נפלא בתפקידו, הוא שווה לרוברט דה-נירו ב"שור הזועם", ואני לא אומר דברים כאלה סתם. אלא, לפי דתי, זה היה סרט בינוני עם שחקן מצוין. קראתי את הביוגרפיה של ריי (שכולל קתא מגניב שבו הוא מספר על פגישתו עם בן-גוריון בסדה-בוקר וכמה ריי אהב אותו) והסרט לא מתמודד עם האופי הקשוח של ריי. הסרט מצטמצם את כל הטרגדיה של חייו לבעיה פסיכולוגית שריי התגבר עליו בסופו הסרט. כנראה שזה ניסיון לתת "סוף שמח" לסיפור ממש בלי סוף שמח. לריי היו חיים קשים עד סוף חייו. הסרט הזה היה יכול להיות את ה"שור הזועם" של סרטים מוסיקלים, אלא אין ליוציו את העומץ האמונותי להמשיך עד הסוף. בהחלט, המוסיקה היא פשוט חבל על הזמן; והמשחק גם ענק, אבל זה לא סרט גדול, וחבל, בגלל שמגיע לריי צ'רלס סרט שווה לכישרונותו.

על הבחירות

מפני שישראל היתה כמעט המדינה היחידה בעולם שרצה את הניצחון של ג'ורג בוש בבחירות הזו, אולי לא חייבים לכתוב הרבה עליה, אלא הבחירות הזו היתה בחירות די היסטורית ובעל נמשמעות שאולי לא ברור לישראלים או לאנשים אחרים שלא לומדים את פוליטיקה של ארה"ב. הבחירות הזו היתה היסטורית בגלל כמה סיבות, אבל הסיבה הכי מרכזית ועיקרית היא שהתוצאות מציינות את הרוב ההחדש בקהל האמריקאי והוא רוב רפובליקני. חייבים לציין קצת היסטוריה כדי להבין את משמעותה של התוצאה הזאת. המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הרוב בארה"ב במשך כמעט חמישים שנה. רובה התחיל להתפרק ב-1968 כשהשמאל הקיצוני כיבש את הכוח העליון במפלגה, אלא המהפכה עצמה לא הגיעה עד 1980 כשרונלד רייגן עלה לשלטון עם רוב ענק. הפופולריות של רייגן היה מאוד אישי ואז אחרי שהוא ירד מהבימה, הרוב שלו ירד איתו, ומ1988 עד 2000 היה פער מאוד קטן בין שתי המפלגות ואף-אחת מבהן יכלו לטעון שהן היו בעלי התפקיד של מפלגת הרוב. האובדה הזאת היתה די ברורה בבחירות 2000, שנגמרה בלי נצחון לאף מעמד.

הבחירות הזו היתה סיפור אחר לגמרי. בוש זכה עם רוב ברור וקיבל 3 מיליון עצבאות יותר מקרי. וכן, הרפובליקנים קיבלו רוב בקונגרס, שמהרבה בחינות הוא יותר חשוב מהבית הלבן. זה אומר לנו שהפער הלך ונעלם, אולי בגלל 9.11 אולי בגלל סיבות אחרות, אלא זה ברור שאנחנו בעולם פוליטי חדש בארה"ב.

בעמוד הראשון

אינני יודע אם מישהי קורא את הבלוג הזה בכלל, אלא אם יש (ואתה קורא אנגלית) בבקשה לקרוא את מאמר שלי שהתפרם אתמול כאן. זה על ניסיעה הפוליטית שלי משמאל לימין (אלא אני לא ימין - ולא הייתי שמאל - טיפוסי כל-כך) תהנו.

סוף סוף עברית בבית

סוף סוף הצלחתי לסדר את העברית במחשב שלי, אז אני מקווה לכתוב הרבה יותר בבלוג הזה.  תסתכלו בבלוגים האחרים שלי פה ופה.  

פורים בתל-אביב

אינני ספק שתל-אביב היא אחת מין הערים הכי יפות ומאיוחדות בעולם. התאהבתי בה פעם הראשונה שביקרתי אותה והרגשה שלי רק התעצמה במשך הזמן. הייתי בפריס, וויינא, לונדון, ברלין, אוסלו, ובוואדי בניו יורק, בוסטון, ממפיס ועאוד הרבה ערים בארה"ב, אבל אין אף-אחת שמוצא חן בעיני כמו תל-אביב. אני יודע שיש צד מאוד רומנטי לטעני. ישראלים שנולדו כאן רואים את תל-אביב המקלקלת, יקרה, סנובית, אליטיסטית וכו'. גם יש מה שתל-אביב מיצגת בעינים של הרבה ישראלים. לפי המתנחלים והימנים, היא בירה של השמאלנים, הבוגדים והבורגנים. לפי הדתיים היא המרכז המודרניזציה, גלובליזציה והחילונות שעומדת נגד המסורת היהודית. אפילו לפי השמאל הקיצוני יש בתל-אביב מרכז השטן: הקפיטליסטים והאשירים החדשים שהופכים את הארץ לארה"ב הרעה. אז, מה חדש? יש בארץ הזו שלוש ויכוחים בשביל כל אחד. תל-אביב, היא המרכז הויכוח הזה. מה היא רוצה להיות? לאן היא מביאה אותנו? אנו מנוחים בזה? אולי כן, אולי לא. ישראל, כעם היהודי והציונותיהם, היא פונה גם לים וגם להרים. לעופק ולירושלים. יש בעינינו הפתוי גם של העולם מעבר הים וגם של כוח האלוהים, שיושב בהרים המזרחיים. אני? אני מעדיף לעמוד בחוף, ומביט בים.

בעיר בפורים יש קירקוס. יש סרט פליני. יש יום משוגע. יש גברים בבגדי נשים ונשים כמעט בלי בגדים בכלל. יש קרלבחניקים עם קיבות לבנות שרוקדים ברחובות לרוק חשידי. יש בוהמים משעמים שיושבים בבתי-קפה ומאשנים וצוחקים על כולם. יש ליצנים וחיילים ויש חיילים שלובשים כליצנים וליצנים שלובשים כחיילים. יש ליצנות וחיילים וחיילות וליצנים. יש רחובות ובנינים קונקרטיים. אך להסביר את העיר הזו? אך להסביר את הסכסוך בלבבה? לעולם אחרת העיר הזו לא קיימת. היא סטם שם בחדשות, בדו"ח מזג-האוויר. בחו"ל ישראל היא ירושלים, עם הפנטים שלה, הדתיים שלה, הפוליטיקאים שלה, הקדושתה. אין קדוש בתל-אביב. אפילו החג, היא לא טהורה. אין טהור פה, גם. רק ירושלים, עם הקירות והדם והאש והמוות: היא באמת טהורה.

ובשבילי? מה יש פה בשבילי בפורים הזו. את הים ואת השמש. חיים. אור. אולי גם אושר?

מדוע אירופה שונאת אותנו?

סקר אירופי שמקרוב גרם וויכוח לא מבוטל בארץ בימים אחרונים. הסקר הזה, שאמר שאירופיים (59% מהם) מאמינים שישראל היא איום מספר אחת על שלום העולמי, העילה הרבה שאלות על יחס או חסר יחס בין אירופה ובין הארץ. מה הגורמים למצב כזה, איפה ישראל יותר מסוכן, וגם אולי יותר רעה, מאיראן או צפון קוריאה? אין ספק שיש קשר פה לאנטי-שמיות החדשה, שפיצצה אחרי ההתחלה של האנטיפאדה השני, אבל זאת לא כל הסיפור. יש גם התפקיד של התקשורת הארופיים, התקשורת שכל תומכי ישראל אוהבים לשנוא, והאקדמים ואנטלקטואלים שצבעו את ישראל בצבעיים רעים, וחושב על עצמם כחיילים בתנועת הלאומית הפלשסטינית. אך, בעצם, זה גם לא מספיק להסביר הדעות של אנשי הרחוב, האוכלוסייה כללית. אנשים לא פוליטי וגם בלי קשר רגשי לסכסוך ישראלי-פלסטיני. מדוע גם להם יש דעות כל-כך נגד ישראל ועלולים לראות אותה בדרך לא סימפתטי?

אולי זאת שאלה לסוציולוג, אבל אני מנסה לגיד הענה שמוצא חן בעייני. יש באירופה כיום שני גורמים מאוד משפיעים על התופעה הזאת. אחת, הוא משבר הזהות של זהות הלאומי בכל ארצות ארופית, ושני, הוא הנפילה השלמה של אומץ האזרחי במדיניות אירופית. דבר אחת, הוא בעיה פסיכולוגית, פנימית, אישית, בלי חשיבות כללית מידית, אלא דבר השני, הוא דווקא בעיה ציבורית ופוליטית, אחד שנוגעת את כל העולם ועומדת מול גם עם היהודי וגם מדינת ישראל.

המשבר הזהות של אירופה לא נושא חדש אך הוא הובלט בשנים עקיבות הנפילה של ברית-המועצות וסופו של קומוניזם. כרגע התאפשׁר לגמור התוכנית צרפתית-גרמנית לאחד כל הארצות וכל עמים באירופה לאירגון יחיד ובסוף הדבר לזהות יחידה - אירופי חדש בשביל אירופה חדשה. אירופי הזה, הוא פתאום אזרח של אחדות על-לאומיות ועל-הממשלה שלו. הוא אזרח של ארגון שונה לגמרי ממדינות הלאומיות מקודם. הוא אזרח של ממשלה שלא בדיוק ממשלה, בארגון שלא בדיוק מדינה אבל יכול להשׁפיע החיים שלו בכל מיני דרכים, כוח שהוא לא מצביע בה אבל יכול לשים חוקים עליו. ואז, מה נשאר לו העולם הדשה הזאת? רק שני דברים: גם הספה שלו וגם התולדות אנושית שלו, יותר מדויק, הדורות שלפניו. אבל הדברים האלה מושחתים על-ידי התולדות האירופית לפי היהודים ולפי האנטי-שמיות שהתבטאה באופן הכי חזק בשואה, ואין שפק שאינה מדינה אחת באירופה, אולי חוץ מאנגליה שהן לא השתתפו באיזה דרך גם בשואה וגם בתולדות אנטי-שמית שקדמם.

אז, לאיש האירופי החדש, למרות שבעבר, השאלה היהודית היא לא שאלה דתית ושאלה פוליטית, היא שאלה קיומית. להתמודד באופן אמיתי עם התולדות אירופית-יהודית, זה אומר שהזיקה האחרונה שלו לזהות אנושית שלו תיעלם. במילים אחרות, להודות לאמת בנושא של תולדות אני-שמיות אירופית, היא להפסיק לקיים. הדעת הזאת לא מדובר באירופה, אלא היא משפיעה כל חלטה וכל דעת באירופה גם על מדינת ישראל וגם על עם היהודי כללי. זאת הסיבה אינטלקטואליים אירופיים כל-כך מוכנים לחשוב הדבר הכי חזק על מדיניות ישראלית. זאת הסיבה שאירופיים כל-כך מוכנים להאמין שהשואה לא קרא, שהיהודים שולטים את כל העולם באופן סודי, שנשיא ארה''ב בידם של בנקאיים יהודיים שתכננו את המלחמה איראק לסייע את ישראל, משום להאמין את הדברים האלה, מוחלים עצמם. מוחלים את החטאות של אבות שלהם וגם את האשמה שלהם על החטאות האלה. האמונה שישראל וגם "היהודים" הם כוח הכי רעה בעולם, היא לבער, להתחטא עצמם ועם הכבד שלהם, זה פיתוי מאוד חזק. לאירופיים, להאמין הדבר הכי גרוע על היהודים גם להאמין את הדבר הכי טוב על עצמם.

אמריקנים משוגעים?

שמעתי בבוקר לגל"י צה"ל, וקריינה אחת שאלה, על החדשות שארנולד שוורצנגר נבחר כמושל קליפורניה: "הם האמיריקנים משוגעים בראש לגמרי?" באמת, זה שאלה קשה להתמודד אתה לאמריקן. בסדר, אולי זה מוזר קצת לארץ שמתרגלת לבחור לאלופים וגיבורי מלחמה, אלא יש סיבות טובות להסביר האירוע הזה.

א. המושל האחרונה. גריי דוויס, האיש שארנולד יחזיר, היה איש גאוון, בלי-קומפטנטי, ומשעמם. הוא הפך כלכל קליפורניה (הכלכלה יותר גדול מצרפת) לאסון. הוא הופיע בלי-אכפתיות ובלי יכולת לעשות השינויים הגדולים שקליפורניה צריכה. תושבי הקליפורניה הרגישו שדוויס היה יותר מדי קרוב לביורוקרציה של הממשלה וגם של מפלגת הדמוקרטיק לעשות השינויים האלה. למה זה אוזר ארנולד? בגלל האספקט שעושה אותו קצת מוזר בעניניכם. הוא לא איש פוליטיקאי, הוא מהוליווד, לא מ סאקראמנטו (בירת קליפורניה), ואז יוכל לעמוד לבחירות כמישהו בלי קשר לבעיות הקליפורניות.

ב. האידיאולוגיה שלו. אולי זה מוזר לקרוא, אלא ארנולד לא חדש לפוליטיקה. הוא היה תומך מפלגת ריפובליקן מאז הרבה שנים, ויש לו אידיאולוגיה גם ברורה וגם מעניין: שמרני בנושאים כלכליים וסובלני בנושאים סוציאליים. נדמה למתנגדים שלו, הוא היה במעמד נפלא. הדמוקרט רצה ללהעלות מסים והיה חבר קבוצה שרוצה לחזור כל הדרום-מארב ארה"ב למקסיקו. לא כל-כך טוב. אפילו המקסיקנים בקליפורניה לא רוצים להיות עוד פעם מקסיקנים. השמרני אחר היה יותר ימינה מגנגיס קאן ואפילו בקליפורניה, מדינה של קיצוניים, זה יותר מדי. חוץ ממהם, היו שחקנית פורנו ומוציא-לאור פורנו ואפילו בקליפורניה זה יותר מדי. ואז, ארנולד עמד באמצע, עם מתנגדים שלו בקצים. ועכשיו בארה"ב מי שיעמוד באמצע, הוא ינצח.

בכל זאת, תושבי קליפורניה יודעים ששחקנים לא יכול להיות יותר גרוע ממה עכשיו להם. אולי זה לא משהו אנחנו צריכים להתפאר עליו, אבל זה קליפורניה, ושמ קשה להתפאר על שום דבר.

האם בעצם הם שתי מלחמות אחרות?

השמאל הציוני גם בארץ וגם בעולם להם יש בעיה פילוסופית בימים האלה. אך להיות שמאלים אמיתיים וציוניים אמיתיים בזמן מלחמה בין ישראל או בין הפליסטינים למרות שהשמאל בין-לאומי תומכים את הפליסטינים ושוקעים לאנטישמיות? עמוס עוז, סופר הישראלי האגדי, הציע שיש הפרדהפילוסופית באמצע הסיכסוך ישראלי-פליסטיני: באצם, עוז מאמין, יש שתי מלחמות אחרות פה, אחת צודקת, ואחת לא. מלחמה א', המעבק פלסטיני למדינה עצמאית ליד ישראל, היא צודקת, וישראלים צריכים לתמוך המעבק הזה ולעבוד נגד הכיבוש והמתנחלים. מלחמה ב', היא המלחמה להרוס את ישראל ולהקיים מדינת ערבית במקום. זה מלחמה של חמ"ס וז'יהד איסלםי, והיא לא צודקת, ואין ברירה לישראל חוץ ממילחמת נגד הטרור של הקבוצות האלה.

העמדה של עוז הוא עמדה מספר אחת של השמאל הציוני גם בארץ וגם בקהילת בין-לאומית. בארה"ב הוא אומץ ע"י כמו מייקל לרנר ממגזין "תיקון" או מייקל וולזר מ"דיסֵנטְ", שגם וגם אימצו העמדה של עוז ומשתמש אותה להצדיק הביקורות על ישראל שלהם. הם אומרים שהם "פּרוֹ-ישראל ופּרוֹ-פליסטיני", מתכוונים שהם תומכים את הפליסטינים במילחמה א' וישראל במילחמה ב'. וולזר אפילו הולכים לקצה רחוקה ומכמת בידיוק מה כשר לתמוך ומה לא (פיגועים נגד חיילי ישראל ומתנחלים-כשר, פיגועים נגד אזרחים וילדים-לא כשר, וכו'). להסתכל הריקודם כמו להיות עד לאסון, כאשר הם מנסים לשמור האמון שלהם בזמן שהאמון עוזב אותם. כיצד, התיזה שיש הפרדה פילוסופית בלב הסיכסוך מגיע לו שאנחנו מתמודד אתו, אילו בגלל הרפוטציה של התומכים שלו.

ברור שהשמאל הציוני לא ציפו שההסכם אוֹסלוֹ היה נשבר באופן שהוא נשהר, עם הרבה אלימות ושניא. הם לא ציפו שהפליסטינים היו עושים טרור באופן איום ונורא שהם עשו, עם כל השינויים פוליקאים ותרבותיים שעקבו. גם הם לא ציפו שאינטלקטואלים שמאלנים בכל העולם היו מנסים להצדיק הטרור משתמשים אנטישמיות ואנטיציונות לעשות את זה. החסר של אוסלו ניפץ אחד מהרעונות האמצעות של השמאל הציוני: שהפלסטינים ובמיוחד עראפאת, היו מקבלים שלום אם ישראל היתה מסכים למדינת פליסטיני. בעצם, מה שהתחיל האינטיפדה השני היה בדיוק מה שהשמאל אמר היו מסיים את הסיכסוך: מדינת הפלסטיני. ואז, אנחנו צריכים לשאול לעצמנו, מה חושבים הפליסטינים על הרעיון שיש שתי מלחמות אחרות?

האידיאולוגיה של לאומיות פלסטינית לעיתים קרובות נשכחה בויכוחים על הסיכסוך. אולי מפני שהוא לרוב בערבית או אולי מפני שהאלימות של הויכו קצת בושה לתומכים שלהם, מה הפלסטינים אומרים על המלחמה שלהם נעלמה ע"י אינטלקטואלים במארב (אני לא מדבר פה על התומכים, ערבי או לא, שמתנצלים לאינטיפדה בעיתונים או בטליביסיה, אני מדבר פה על הלאומיות ילידה). בעיניהם, המנהיגים הפליסטינים גם דעתיים וגם חילוניים, התיזה של עוז ווולזר לא כל-כך חשוב להם. ההבדל הראשון של עוז ווולזר שנדחה ע"י הפלסטינים, הוא ההבדל בין ישראל או בין השתחים ואז ההבדל בין המדינה לגיטימית ובין הכיבוש וגם בין הישראלים ובין המתנחלים ואז בסוף ההבדל בין חיילים ובין אזרחרים. אין הבדל מאלה שמקובל ע"י הפלסטינים, גם ברחוב וגם באוניברסיתות. ברור שלעוז ווולזר והפלסטינים אין להםאותו שיחה.

ובעצם, ההבדל הזה אומר הכל. לפי הפלסטינים, אין מילחמה אחרת. לפי דעתם, הסיכסוך לא על אדמה אלא הוא על קיום. בעיניהם, כולנו מתנחלים, כולנו אמפיריליסטים, כולנו איומים. בעיניהם, אין הבדל בין חיפה ובין ראמאלה, בין חברון ובין תל-אביב. זה לא ויכוח לארץ ישראל השלמה, זה רק לומר שאם אנחנו רוצים לעשות שלום עם האיומים שלנו, אולי יאזור לנו לא לשקר לעמנו על ההתכוונותיו.

שלום לכולם. אני סטודנט אמריקני באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. אני כותב באנגלית פה ואפשר לראות שאני לא כל-כך גאו בעברית. אני מקווה ש יהיה לכם סבלנות אתי. אני לומד היסטוריה, גם של מדינת ישראל וגם של עם יהודי. הארץ הזאת מאוד מעניין אותי. אני מקווה שמה שאני אכתוב גם מעניין אתכם.