יומן סטודנט אמריקאי בישראל

יום שישי, מאי 13, 2005

מה עלינו לחשוב לגבי היהודי-נאצי?

מושג היהודי-נאצי הוא לא חדש. אחרי מלחמת ששת הימים פורפ' ישעיהו ליבוביץ הפך את עצמו לאגדי בדרך המושג הזה; ותנועה הלאומית הפלסטינית קבעה את חוקתה בהזדהות הציונות עם נאציזם. הרי אנו כעת בעידן חדש לגבי התפיסה הזו, שבה היא מקבלת צורב של באנאליות, התקבלות מורחבת שמציג את עצמו בעובדה מובהקת שהיא כרגע לא מקובלת כמשהו בעיתי, אכזרי או התקפי, אלא כמשהו ברור, משמעותי, ואמיתי ביסוד.

שאלה החשובה וראשונה היא חייבת להיות "האם זה סוג של אנטישמיות"? שאלה מסובכת לפחות משום העובדה שיהודים עצמם משתמשים בו, למשל אדון ליבוביץ; ומעבר לזה, הלא-יהודים שמשתמשים בו בדרך-כלל עונים בשאלה הזאת עם התשובה שהם אנטי-גזעניים שרק מבקרים בישראל ובציונות, ואין קשר בכלל בין ביקורות על מדיניות של מדינה או תנועה לאומית ואנטישמיות. אפילו כמה מהם שעושים קשר ישיר בין יהדות ונאציזם הוגן על עצמם בצורה דומה: שהם נגד יהדות כדת ולא יהודים כבני-אדם, או שהם נגד כל דתות ואז הם לא אנטי-יהודי בצורה ספציפית.

השאלה יותר מסובכת משום שהביטוי שכאן אנחנו מדברים עליו הם מזד השמאל של מפה הפוליטית, שבעבר הייתה אחד מתומכים החזקים היותר של היהודים ומדינת ישראל. דמויות כמו קן ליבינגסטון, ראש העיר של לונדון; נואם חומסקי, בלשני ואינטלקטואל אנטי-אמריקאי מפורסם מארה"ב; יוסה סאראמאגו, סופר דרום אמריקאי; ועוד הרבה שמאלנים מפורסמים השתמשו בביטוי הזה, למרות שהם בעלי אידיאולוגיה עם יחס ארוך ומובהק לעם היהודי ולציונות.

אז, לאן הגיעה השאלה שלנו עכשיו? באופן תלמודי, לשאלות נוספות. האם יש באמת סוג של אידיאולוגיה שלא יכולה להיות אנטישמית? האם יש אפשרות לאיש אנטי-גזעני להיות אנטישמי? האם יש אנטישמיות שמאלנית? רציונאלית? האם אנטישמיות יכולה לזרום מכוונות טובות? ומי בעל האנטישמיות? מי מחליט מהי אנטישמיות ומיהי אנטישמי?

לענות את השאלות האלה – ואני מתכוון לנסה לתת תשובה להן – כדאי לנו לחזור להתחלה. מה בדיוק אנטישמי בביטוי "יהודי-נאצי"? ולענות את התשובה הזאת, עלינו להגדיר בדיוק מהי אנטישמיות.

לשאלה יסודית הזו, מותר לי רק לנסות לתת תשובה, וכן היא חייבת להיות יסודית. בעיניי, אנטישמיות היא סוג של דה-הומניזציה. יותר מדויק: היא סוג של דה-הומניזציה שמנסה לעשות דה-הומניזציה של היהודים כיהודים. כלומר, בעיניו האנטישמי היהודי הוא יותר מבן-אדם או פחות מבן-אדם; אלא הוא לא יכול להיות בן-אדם אמיתי ומושלם. אז, האופי העיקרי של האנטישמי הוא שהוא שונא את היהודי אלא שהוא שולל את היהודי. בשבילו היהודי פשוט לא קיים, וכל שנאתו, זעמו, וכוונתו לרצח זרמים מהעובדה שהיהודים כן בני-אדם, שהם כן קיימים, והבלתי-אפשרות להתעלם מעובדה הזאת.

אז הגענו ליהודי-נאצי. מהי היהודי ומהי הנאצי? התשובה די ברורה; הנאצי הוא שרוצה להרוג את היהודי. זה היה אופי המוגדר של נאציזם והנאצי. ולא רק להרוג את היהודי כפרט אלא להרוס את היהודי כמושג, כמהות, כיסוד. אז, היהודי והנאצי הם הפיכים. האחד שולל את השני. וזה הטענה העקרונית שלנו: לקרוא ליהודי בשם הנאצי הוא להרוס אותו, לשלול את קיומו; ואם זה לא אנטישמיות, אנטישמיות היא לא קיימת.

"אלא", המאשים טוענים, "אנו לא שוללים את היהודים והיהדות, אנו רק נגד ציונות ומדינת ישראל." בוא ניקח את זה כנכון – ואני לא משוכנע שזה נכון – עלינו לשאול שאלה משלנו: "יש הצדקה לטענה הזאת? ואם לא, היא סוג של אנטישמיות?" בעיניי, התשובה לשאלה הראשונה היא די פשוטה; האם ציונות רצתה לשלוט על כל העולם, עם היהודים בתפקיד של גזע העליון ששולט בכוח על כל גדע אחר – ואני לא מקבל את הטענה שיחס של היהודים בישראל כלפי הערבים הוא כך, ואפילו אם כן, זה לא שווה לרצון העולמי של הנאצים – האם היא חיבקה את התפיסה הפסודו-ביולוגית לגבי עליונות הארית, האם היא רצתה לבנות מדינה טוטליטארית ולא-דמוקרטית, האם היא האמין שכל ההיסטוריה היא מאבק בין גזעים הגבוהים ובין הגזעים הנמוכים; אולי הייתה הצדקה לטענה הזאת. וכן כלפי מדינת ישראל, שלא בונה מחנות השמדה, שלא מנסה לשלוט על העולם בדרך מלחמה – למרות הפנטזיות של אויביה – ולא מבוסס על עליונות היהודים אלא על הרצון לשחרר אותם, ולהגיע לחירות לאומית, תרבותית, ופרטית שלפי ציונות היא בלתי-אפשרית בחברה לא-יהודית. בעיניי, ציונות היא תנועה לאומית, עם כל הכישלונות ובעיות של תנועות כאלה; אלא היא רחוק מאוד מתנועה גזענית בין-לאומית טוטליטארית. מדינת ישראל, היא מדינה דמוקרטית שמזדהה בעם היהודי, ועדיין עוסקת במאבק להביא לשיווי משקל בין שני היסודות האלה. אפשר להתווכח על הרבה ממה שכתבתי עד אז, אלא אי-אפשר להתווכח עם הטעמה היסודית הזו; שאי-אפשר לשוות את האידיאולוגיה או המדינה הנאצית לציונות ומדינת ישראל בשום פנים ואופן, והם שטוענים כך מצמצמים ומנצלים את מה שנאציזם היה וההשמדה המורחבת ואפוקליפטית שנעשה על ידי המדינה שהיא שולטת בה.

אולם, יש לנו עדיין את השאלה השנייה: האם יש והשווא הזאת סוג של אנטישמיות? האם יש סוג של דה-הומניזציה בטענות כאלה? התשובה היא נמצאת בתפקיד המיוחדת של נאציזם בזיכרון הקולקטיבי התרבותי שלנו. בעולמנו הפוסט-דתי ופוסט-מודרני, נאציזם הוא שם של שטן, השטן היחיד שקיים בקונסנסוס העולמי. לפיכן, לקרוא לישראל או לציונות בשם "נאצי" הלא-מוצדק שווה לקרוא להם בשם שטן, ולהגיד שהם מציגים סוג של רשע קוסמי, על-טבעי, עליון. כלומר, לא אנושי; ובוודאי שהינה יש דה-הומניזציה. הרי זה לא בדיוק אנטישמיות. האם הדה-הומניזציה הזאת היא דה-הומניזציה של היהודי כיהודי?

התשובה היא נמצאת בשאלה הזאת: למה לבחור במילה "נאצי" בכלל? הסיבה היא שישראל היא מדינה יהודית וציונות היא תנועה לאומית של היהודים. והמילה "נאצי" היא דרך לשים כל הצורה ברגל אחת; להגיד "אינך זכות. אינך זכות למדינה. אינך זכות לשחרור לאומי. אינך זכות לקיים" במילה אחת ונוראה. הוא דרך להשמיד את היהודי לא רק בפרט, אלא גם במהות; ובכל התגלות של מהות הזו גם פוליטית וגם לאומית.

הגענו לשאלה האחרונה, הכי קשה ועדירה: למה? למה האינטלקטואלים האלה, ומעבר לזה, האינטלקטואלים השמאלנים האלה, ואיתם הרבה דמויות וארגונים אחרים מצד השמאל של מפה הפוליטית מקבלים את האנטישמיות הזאת? למה הם שהיו ידידים אמיתיים של היהודים וציונות פנו לרטוריקה וולגרית ואכזרית הזאת? כיבוש, אי-צדק, אנטיפאדה; הם לא יכולים להסביר את זה. הדברים באלה יכולים להתעורר ביקורת, התנגדות פוליטית, אפילו שנאה, אלא לא אנטישמיות; הם לא מספיק להסביר מדוע פנתה כל-כך הרבה החכמים ויפי-נפש האלו לאידיאולוגיה פסיכית וגזענית שבניגוד לכל מה שאמור להיות השקפת עולם שלהם.

כנראה שעלינו לחזור לשנת המשבר המפורסם, 1967. בשנה הזאת דור חדש כיבש את השלטון בשמאל הבין-לאומי; בצרפת, בארה"ב, ובעולם המערבי בכלל. ה"שמאל החדש" הזה התפרק מה"שמאל הישן" בהרבה תחומות, אלא הכי חשובה מהן הייתה בהשקפת עולם כללית. השמאל החדש לא קיבל את הרעיון של מרקס לגבי מלחמת המעמדים בארצות התעשייתיות, ובמקום בנה תפיסת העולם די מושפעת על-ידי העולם הפוסט-קולוניאלי. לפי דעתם, העולם הוא נפרד בין העולם הראשון ועולם השלישי; בין המערב האימפריאליסטי והמזרח המדוכא; בין איש הלבן האדון והאיש השחור שצריך לקום נגדו. תפיסת העולם הזה היא רומנטית, חזקה, ובעלה המון כוח להתעורר זעם מוצדק למען הם שקורבנות בעיניה. אלא היא גם אפוקליפטית, סגורה, ומניכיון. היא מחלקת את העולם בין הטוב התמים ובין הרע השטני, בלי יוצא מין הכלל. מאז 1967, התפיסה הזאת הלכה ומתחזקת אצל השמאל ובעולם האינטלקטואלית, עד כדי כך שכעת היא התפיסה הדומיננטית לחלוטין, כמעט בלתי התנגדות.

לפי התפיסה הזאת, העם היהודי הוא די בעיתי. העם היהודי הוא גם בעל כוח וגם מדוכא, גם אשיר וגם עוני, גם לבן וגם שחור, גם מזרחי וגם מערבי, גם שיתף-פעולה עם כוח קולוניאלי וגם קם נגדו, גם עולם הראשון וגם עולם השלישי; העם היהודי והתגלות שלו במדינת ישראל הם שוללים את כל תפיסת העולם של השמאל העכשווי, את הטוב והרשע שלה, את השנאה והאהבה שלה, את התמימות והאשם שלה. תפיסה אבסולוטית איננה יכולה לסבול את השלילה בפרט אחת של השקפת עולם הסגורה. ואז, מחובה אידיאולוגית וסכנה קיומית, וכן אולי קצת מנקמה; כומרי האבסולוטיזם הזה, שמעל כל מאמינים בצדיקות שלהם, חייבים לראות את היהודים ומדינה שלהם לא רק כרשע, אלא כרשע שטני, קוסמי, לא אנושי. והנה יש לנו את הפנים של המפלצת; דה-הומניזציה בשם הצדק, בשם הטוב, בשם, אולי, של אלוהים. והתוצאה? עוד פעם יש לשטן פני היהודי, עוד פעם יש לנו תנועה פוליטית שמאמינה שהיהודי לא יכול לקיים, חייבים לא לקיים, ואז לקרוא את היהודי בשם היטלר, בשם הנאצי, השם השטן היחיד של העולם הפוסט-מודרני, הוא משהו ברור, רפלקסיבי, ואפילו באנאלי לחלוטין. ולטענה הזאת יש רק תשובה אחת: שלאיש שטוען כך, אפילו האם השם שלו ליבינגסטון, חומסקי, וכן ליבוביץ, אין לו זכות, אין צדיקות, ואין לו מה להגיד לאנשים כמקבלים את הדברים כאלה כרציני ושומרים על חשיבותם.

פוסטים לחגים

הפוסטים שלי לגבי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הם פה ופה.

פרטים עלי

התמונה שלי
Benjamin Kerstein is an Israeli-American writer, editor, and novelist.

Michael J. Totten, the prize-winning author of The Road to Fatima Gate, has called him "one of the finest American-Israeli authors of his generation."

Jay Nordlinger of the National Review has referred to his work as "some of the most intelligent, clearest, most honest writing I have read in a long time."

He lives in Tel Aviv.